הכביש למורסקיה אוקו (Morskie Oko) פתוח למטיילים גם בעומק החורף, והאגם הקפוא בין הפסגות הוא אחד המראות היפים בהרי הטטרה. הדרך היא כ-9 ק״מ לכל כיוון על כביש שמתכסה בקרח דחוס, ולכן מדרסי קרח הם תנאי ולא המלצה, יוצאים מוקדם בגלל שעות האור הקצרות, וכל טיפוס מעבר לאגם עצמו כבר נכנס לתחום המפולות.

ההבדל בין ביקור קיצי לביקור חורפי במורסקיה אוקו הוא לא הבדל של אווירה אלא של תנאים. אותה דרך אספלט שבקיץ מרגישה כמו טיילת ארוכה עם עגלות סוסים, בחורף היא משטח קשה ומלוטש שנדחס תחת אלפי צעדים ביום, ובקטעים ארוכים הוא פשוט שקוף. הטמפרטורה על האגם נמוכה בכמה מעלות מזו שבזקופנה, הרוח שמגיעה מכיוון הפסגות מוסיפה תחושת קור, והאור נגמר מוקדם בהרבה ממה שמטיילים ישראלים מדמיינים.

מי שמגיע מוכן מקבל את אחד הימים היפים שאפשר לעשות בפולין: פחות אנשים על הדרך, יער מושלג, ובסוף העלייה אגם קפוא בקערה של קירות סלע. מי שמגיע בנעלי ספורט ובלי אחיזה, מקבל ירידה איטית ומפוחדת ולעיתים קרובות גם נקע. ההבדל בין שני התרחישים הוא כמה החלטות פשוטות שמתקבלות עוד לפני היציאה מהמלון.

האם הכביש למורסקיה אוקו פתוח בחורף - התשובה המלאה

כן. הדרך מהחניון בפאלניצה ביאלצ'נסקה (Palenica Bialczanska) אל האגם פתוחה לאורך כל השנה, גם כשהשלג בצדי הדרך מגיע לגובה של מטר ויותר. מדובר בכביש אספלט צר שנסלל בזמנו לצורכי הפארק הלאומי, ולכן הוא נשאר עביר להולכי רגל גם בתנאי חורף. מה שנסגר בעונה הזאת אינו הציר המרכזי אלא המסלולים ההרריים שמסתעפים ממנו מעל האגם, ואת ההבחנה הזאת חשוב להפנים לפני שיוצאים.

מתי בכל זאת חוסמים את הגישה

יש ימים שבהם הפארק או שירותי החילוץ ממליצים בתוקף לא לעלות, ולעיתים חוסמים בפועל: סופת שלג פעילה, רוח חזקה שמפילה עצים על הכביש, גשם קופא שהופך את כל המקטע למשטח החלקה אחד, או דרגת מפולות גבוהה שמסכנת את הקטע העליון. גם כשהחסימה אינה פיזית, שילוט אזהרה בנקודות המפתח הוא לא קישוט - הוא ההודעה הרשמית של מי שמכיר את המדרון הזה טוב יותר מכל אפליקציה.

איפה בודקים לפני שיוצאים

הבדיקה הנכונה נעשית בערב שלפני ושוב בבוקר עצמו: הודעות הפארק הלאומי טטרה, הדיווח היומי של יחידת החילוץ TOPR, ותחזית נקודתית לגובה של כ-1,400 מטר ולא לתחזית של העיר. שווה גם להעיף מבט במצלמות בשידור חי בזקופנה ובהרי הטטרה כדי לראות אם יורד שלג ברגע זה, ולעבור על בדיקת מצב המסלולים בהרי הטטרה בזמן אמת. מי שרוצה להוריד מעצמו את כל שלב הבדיקה והלוגיסטיקה יכול לצאת עם הליכה מודרכת אל מורסקיה אוקו בליווי מדריך מקומי, שמכיר את התנאים ואת נקודות ההיפוך.

הערה שחוזרת אצל מטיילים ותיקים

הכביש נראה תמים בהתחלה. שלושת הקילומטרים הראשונים כמעט מישוריים, השיפוע מתון, והביטחון עולה מהר מדי. האזהרות אינן מיועדות למקטע הזה אלא לשני הקילומטרים האחרונים, ולירידה שאחריהם.

מה משתנה בדרך בחורף - מזחלות, ולושייניצה והבקתה

כשהשלג מכסה את הדרך, עגלות הסוסים הקלאסיות מתחלפות במזחלות רתומות לסוסים. זה אחד השינויים הבולטים בין קיץ לחורף, וגם אחד המבלבלים: המזחלות אינן מגיעות עד האגם ואינן פותרות את היום. הן מכסות את המקטע מהחניון בפאלניצה ביאלצ'נסקה ועד ולושייניצה (Wlosienica), כלומר את רוב הדרך המתונה, ואת הקטע האחרון והתלול הולכים ברגל בכל מקרה.

מזחלות סוסים במקום עגלות

מזחלת אחת נושאת קבוצה קטנה של נוסעים, והמחיר בפועל נע בסביבות 70 עד 80 זלוטי לאדם לכיוון - מחיר מייצג בלבד, שנקבע מול המפעילים במקום ומשתנה מעונה לעונה. המזחלות אינן מהירות במיוחד, ומטיילים רבים מדווחים שהן חוסכות בעיקר אנרגיה ולא זמן. חשוב לדעת שהן אינן פועלות בכל יום ובכל תנאי, ושבשעות אחר הצהריים נוצר לעיתים תור ארוך לחזרה בוולושייניצה - חלק גדול מהמטיילים מוותר בסוף ויורד ברגל.

ולושייניצה - נקודת החיתוך של היום

ולושייניצה יושבת כשני קילומטרים מתחת לאגם והיא נקודת ההחלטה האמיתית. יש שם שירותים, מתחם לעצירה, ובעיקר השילוט שמסמן את תחילת אזור סכנת המפולות. מי שמגיע לשם מותש, רטוב או בלי אחיזה על הנעליים, צריך לשקול ברצינות לסובב את היום דווקא כאן ולא מאתיים מטר מתחת לבקתה.

הבקתה שליד האגם

בקתת ההרים שעל שפת מורסקיה אוקו היא מוסד ותיק בהרי הטטרה, ומבנה העץ והאבן שעומד שם מראשית המאה העשרים משמש מקלט אמיתי ליום קר. בחורף היא פועלת אך בשעות מצומצמות יותר, ובשעות השיא של אמצע היום היא מתמלאת לגמרי. מטיילים מספרים שהחלון השקט הוא בסביבות שעת ההגעה המוקדמת, לפני שגלי הקבוצות מגיעים. אל תתכננו את היום סביב ארוחה שם: ההנחה חייבת להיות שאתם נושאים מים חמים ואוכל משלכם, והבקתה היא בונוס. הגעה נוחה עד ראש המסלול אפשרית גם עם הסעה מזקופנה לתחילת המסלול הכוללת כרטיס כניסה לפארק.

האגם הקפוא - מה באמת רואים ולמה אסור לרדת על הקרח

מורסקיה אוקו יושב בגובה של כ-1,395 מטר, והוא האגם הגדול בהרי הטטרה הפולנית. בחורף הוא מכוסה בשכבת קרח ומעליה שלג, כך שקו המים נעלם ובמקומו נפרש מישור לבן אחד בין הקירות. מעליו מתנשאים הפסגות המיינגושוביצקיות, ובאגף הימני נמצא רישי (Rysy), הפסגה הגבוהה בפולין. הצבע התכלכל שמפורסם מתמונות הקיץ אינו קיים בעונה הזאת, ומי שמצפה לו מתאכזב. מה שכן מקבלים הוא שקט חריג, אקוסטיקה מוזרה של עמק סגור, ופסגות מושלגות שנראות קרובות הרבה יותר ממה שהן.

ההליכה על הקרח אסורה ומסוכנת

זו הנקודה שהכי הרבה מבקרים חוצים בלי לחשוב. כללי ההתנהגות בפארק הלאומי טטרה מחייבים להישאר על השבילים המסומנים, וירידה אל פני האגם היא הפרה ברורה שלהם. מעבר לחוק, עובי הקרח אינו אחיד: ליד נקודות הזרימה ולאורך שוליים מסוימים הוא דק בהרבה מהמרכז, שכבת שלג מסתירה סדקים ובורות, ותאונת טביעה בטמפרטורות האלה נגמרת מהר. העובדה שרואים חבורה שכבר צועדת שם אינה ראיה ליציבות - היא רק אומרת שהם עוד לא נפלו.

הקפת האגם ומה שמעליה

שביל ההקפה סביב האגם הוא כשלושה קילומטרים והוא נעים בקיץ, אך בחורף חלקים ממנו עוברים מתחת למדרונות תלולים ולפעמים אינם כבושים כלל. מעל האגם ממשיך השביל אל צ'רני סטב פוד ריסמי, ומשם אל רישי - ואלה כבר מסלולים אלפיניים חורפיים לכל דבר, שדורשים קרמפונים אמיתיים, גרזן קרח, ניסיון ובדיקת מפולות. אלה אינם מסלולים למשפחות, לא למי שמטייל בפעם הראשונה בשלג, ולא ליום שבו התחזית לא ברורה.

הסכנה השכיחה באמת - החלקה בירידה

הפציעה הנפוצה במורסקיה אוקו בחורף אינה היפותרמיה ואינה מפולת אלא נפילה פשוטה על קרח בדרך חזרה. זה נשמע פחות דרמטי, אבל זה מה שממלא את דוחות החילוץ: קרסוליים, אגן, ראש. הסיבה מכנית לגמרי - בעלייה משקל הגוף נדחף קדימה והאחיזה טובה יותר, ואילו בירידה, על אספלט מלוטש בשיפוע מתון וממושך, מספיקה החלקה קטנה כדי לאבד שליטה.

למה דווקא הירידה

לזה מצטרפים שלושה גורמים: העייפות אחרי כמה שעות, הביטחון שנצבר בעלייה, והלחץ להספיק לפני שהאור נגמר. השילוב הזה מייצר צעידה מהירה מדי בדיוק בקטע הקשה ביותר. מטיילים ותיקים מדווחים שוב ושוב על אותה טעות: אנשים מרכיבים מדרסי קרח לעלייה, מסירים אותם בבקתה כי חם ונוח, ונופלים אחרי עשרים דקות של ירידה.

מדרסי קרח מול קרמפונים

לכביש עצמו מספיקים מדרסי קרח פשוטים - אותם רצועות גומי עם שרשראות או קוצים קצרים שנמתחות על הנעל, מה שהפולנים מכנים raczki. הם זולים, נכנסים לתיק, ומשנים את היום לחלוטין. קרמפונים מלאים נדרשים רק למי שמתכנן להמשיך מעל האגם, וגם אז בשילוב ניסיון וציוד נוסף. אפשר לשכור או לקנות אותם בחנויות הציוד בזקופנה, וזו ההוצאה המשתלמת ביותר בטיול כולו.

שלוש התאמות קטנות שמונעות נפילה

• לצעוד עם צעדים קצרים ורגל שטוחה, לא בעקב, בקטעים המלוטשים.
• להשתמש במקלות הליכה עם סלסילות שלג - הם מוסיפים שתי נקודות אחיזה בירידה.
• לרדת בצד הדרך, במקום שבו נשאר שלג לא דחוס, ולא במרכז המבריק.

מפולות שלג, מסלולים סגורים והדיווח היומי של TOPR

הקו המפריד הוא ולושייניצה. מתחתיה הדרך עוברת ברובה ביער ובשטח מוגן יחסית; מעליה, ובוודאי מעל האגם, נכנסים לשטח שבו מפולות שלג הן תופעה שגרתית ולא תיאורטית. הקטע הזה חוצה אזורי מדרון ידועים, ובהם הערוץ המכונה גלמבוקי ז'לב, שהוא נתיב מפולות מוכר. השילוט בשטח מציין את הכניסה לאזור הזה במפורש.

מה נסגר ומתי

חלק מהמסלולים הכחולים שיוצאים מסביבת האגם אל העמקים השכנים נסגרים באופן יזום לתקופה של כמה חודשים בכל חורף, בערך מראשית דצמבר ועד אמצע מאי, בדיוק בגלל חשיפה למפולות. סגירה כזאת אינה המלצה - היא איסור, ומטיילים שנתפסים מעבר לה חשופים לקנס ובעיקר לסכנה ממשית. כדאי לעבור מראש על הרשימה של המסלולים הסגורים בחורף בהרי הטטרה, כי היא משתנה לפי אזור ולא רק לפי תאריך.

הדיווח היומי ומספרי החירום

יחידת החילוץ הרי הטטרה, TOPR, מפרסמת מדי יום הערכת דרגת סכנת מפולות בסולם בן חמש דרגות. דרגה שנשמעת נמוכה על הנייר עדיין מאפשרת מפולות מקומיות במדרונות תלולים, ולכן הכלל הפשוט הוא: אם אתם לא יודעים לקרוא את הדיווח ולתרגם אותו למדרון מסוים, אל תעלו מעל האגם. מספר החירום של TOPR הוא 601 100 300 וגם 985, קיימת אפליקציית חירום ייעודית שמשדרת מיקום מדויק, והמספר האירופי 112 עובד גם הוא. שמרו את המספרים בטלפון לפני שאתם עולים, לא אחרי.

שכבה נוספת של ביטחון

ביטוח נסיעות שמכסה חילוץ הררי הוא לא מותרות באזור הזה. פעילות החילוץ עצמה בפולין ניתנת ללא תשלום, אבל טיפול רפואי, פינוי והמשך אשפוז אינם. בדקו שהפוליסה מכסה הליכה בשלג ולא רק סקי במסלול מסומן.

ציוד חובה ליום חורפי במורסקיה אוקו

רשימת הציוד כאן קצרה ואין בה פריטים שנויים במחלוקת. זה לא טיפוס אלפיני, אבל זה גם לא טיילת עירונית: מדובר בשש עד שבע שעות בחוץ, בטמפרטורות שלרוב נמצאות מתחת לאפס, על משטח קפוא, עם אפשרות ממשית שמזג האוויר יתהפך באמצע.

רגליים ואחיזה

נעליים גבוהות ואטומות למים, עם סוליה מחוספסת ותומכות קרסול, וגרביים תרמיות. מעליהן מדרסי קרח. גטרים קצרים מונעים חדירת שלג לתוך הנעל בקטעים הלא כבושים. נעלי ספורט עירוניות הן הגורם המרכזי לפציעות בדרך הזאת, ואין להן תחליף בדמות זהירות.

שכבות ולא מעיל אחד

שכבת בסיס נושמת, שכבת חום באמצע, ומעטפת חיצונית אטומה לרוח ולמים. בעלייה מזיעים ואז השכבות יורדות; בעצירה על שפת האגם, שבה הרוח חזקה, הן חוזרות מיד. כפפות עמידות ברוח, וזוג רזרבי בתיק אחרי שרטובות, כובע שמכסה אוזניים, ובאף (סקארף צוואר) שאפשר להעלות על הפנים.

אור, חום ואנרגיה

פנס ראש הוא פריט חובה ולא אופציונלי, מפני שהירידה מסתיימת פעמים רבות בחשכה. תרמוס עם משקה חם עדיף על בקבוק מים שקופא בדרך, ואוכל צפוף אנרגיה נשמר קרוב לגוף כדי שלא יקשה. סוללת גיבוי חשובה במיוחד: בקור הטלפון מתרוקן מהר, ורבים מגלים את זה בדיוק כשהם צריכים מפה או שיחה. שווה להתקין מראש כמה מהאפליקציות המומלצות לטיול בזקופנה ובהרי הטטרה ולהוריד את המפה למצב לא מקוון.

תכנון היום - שעות אור, הגעה, חניה ואגרת כניסה

הכלל החשוב ביותר לחורף במורסקיה אוקו הוא לוח זמנים ולא ציוד: יוצאים מוקדם. בעומק העונה האור המלא זמין רק כשבע עד שמונה שעות, וההליכה במלואה, כולל עצירות והקפה חלקית של האגם, לוקחת בקלות שש. יציאה מהחניון אחרי הצהריים משמעותה ירידה בחושך, וזו בדיוק הסיטואציה שבה נפילות הופכות לתאונות.

כמה זמן זה באמת לוקח

בקיץ הולכים כשעתיים עד שעתיים וחצי לכיוון. בחורף, על קרח ושלג ועם צעדים זהירים, הזמן הריאלי הוא כשתיים וחצי עד שלוש שעות לכיוון, ולפעמים יותר אם ירד שלג טרי. תכננו יום שלם ולא חצי יום, והכניסו מרווח ביטחון של שעה.

הגעה מזקופנה ומקרקוב

מזקופנה נוסעים מזרחה כשעה בקירוב אל חניון תחילת המסלול, באוטובוסים ומיניבוסים שיוצאים מאזור התחנה המרכזית או ברכב פרטי. ישראלים רבים משלבים את היעד ביום אחד מקרקוב, שנמצאת כשעתיים צפונה, וזו אופציה שעובדת בחורף רק אם יוצאים לפני עלות השחר. מי שמעדיף שלא להתמודד עם החניה ועם לוחות הזמנים של התחבורה יכול לצאת עם טיול יום מאורגן מקרקוב למורסקיה אוקו ולזקופנה שמסדר את כל ההסעות. מי שנוסע ברכב שכור צריך לוודא צמיגי חורף וכיסוי ביטוחי מלא - כבישי ההרים בעונה הזאת אינם סלחניים, וכדאי להשוות מראש במערכת השכרת הרכב.

חניה ואגרת כניסה

החניון בפאלניצה ביאלצ'נסקה קטן יחסית לביקוש ומתמלא מוקדם גם בחורף, ובימי סוף שבוע בהירים נהגים מגלים שהם מוסטים למטה. אגרת כניסה לפארק הלאומי נגבית בעמדה בתחילת המסלול, בתעריף מלא ומוזל, וכדאי להכיר מראש את כרטיס הכניסה לפארק הלאומי טטרה ואת אמצעי התשלום המקובלים בעמדה.

יום שהתנאים בו גרועים - מה עושים במקום

ההחלטה החכמה ביותר בהרים היא לוותר, ובחורף בטטרה יהיו ימים כאלה. סופה, ראות אפסית, גשם קופא או דרגת מפולות גבוהה הופכים את היום למסוכן ולא נעים, והאזור מציע חלופות טובות שאינן דורשות טיפוס.

מרחצאות תרמיים

הבריכות התרמיות של האזור הן הפתרון המובהק ליום כזה, במיוחד עם ילדים. המתחם התרמי בחוחולוב מציע בריכות חמות בחוץ עם קיטור שעולה מול נוף מושלג, ואפשר להזמין כניסה למרחצאות חוחולוב כולל איסוף מהמלון בזקופנה. חלופה נוספת היא כרטיס משולב למרחצאות ולרכבל גובאלובקה, שנותן נוף פנורמי אל רכס הטטרה בלי מאמץ פיזי.

מסלולים נמוכים יותר

אם רק חלק מהיום אבוד, אפשר להחליף את מורסקיה אוקו במסלול עמק נמוך ומוגן יותר. עמק קושצ'ליסקה הוא דרך רחבה וכמעט מישורית לאורך רוב הקטע, והרבה יותר סלחני בתנאי חורף - אך גם שם מדרסי הקרח נשארים על הנעליים. אפשרויות נוספות מפורטות ברשימת מסלולי ההליכה הקלים ליד זקופנה.

זקופנה עצמה

ברחוב קרופובקי (Krupowki) אפשר לבלות אחר צהריים שלם בין דוכני גבינת אושצ'יפק מעושנת, מסעדות הרריות ובתי עץ בסגנון זקופנה שעיצב סטניסלב ויטקייביץ' בשלהי המאה התשע עשרה. מי שרוצה בכל זאת גובה ביום סביר יכול לשקול כרטיס לרכבל קספרובי וירך כולל הסעה, אך שימו לב שמספר הכרטיסים היומי מוגבל בכוונה והם נמכרים מראש ואוזלים - ובימי רוח חזקה הרכבל פשוט אינו פועל.

מה חשוב לדעת לפני שמגיעים

• הדרך מהחניון אל האגם היא כ-9 ק״מ לכל כיוון על כביש אספלט, ובחורף היא לוקחת כשתיים וחצי עד שלוש שעות לכיוון במקום כשעתיים בקיץ.
• מדרסי קרח על נעליים גבוהות ואטומות הם ציוד בסיסי ולא תוספת - הקטע האחרון לפני האגם והירידה כולה הם משטח קרח דחוס.
• עגלות הסוסים מתחלפות במזחלות כשיש שלג, והן מכסות רק את המקטע עד ולושייניצה; את השאר הולכים ברגל בכל מקרה.
• אסור לרדת אל פני האגם הקפוא. זו הפרה של כללי הפארק הלאומי, עובי הקרח אינו אחיד ושלג מסתיר סדקים.
• מעל האגם מתחיל אזור מפולות אמיתי, וחלק מהמסלולים באזור נסגרים ביוזמת הפארק בערך מראשית דצמבר ועד אמצע מאי.
• שעות האור קצרות מאוד בעונה הזאת; יציאה אחרי הצהריים מסתיימת כמעט תמיד בירידה בחשכה, ולכן פנס ראש הוא פריט חובה.

טעויות שכדאי להימנע מהן

• לצאת מהחניון אחרי הצהריים ולהניח שאפשר להספיק לחזור לפני שהאור נגמר.
• ללכת בנעלי ספורט עירוניות או בנעליים עם סוליה חלקה, ולסמוך על זהירות במקום על אחיזה.
• להסיר את מדרסי הקרח בבקתה כי חם ונוח, ואז להתחיל את הירידה בלעדיהם.
• לצעוד על הקרח של האגם או להתקרב לשפת המים לצילום, רק מפני שאנשים אחרים כבר עשו זאת.
• להמשיך ולטפס מעל האגם לכיוון צ'רני סטב או רישי בלי קרמפונים, בלי ניסיון ובלי לבדוק את דרגת סכנת המפולות.
• להסתמך על הבקתה לארוחה ולמים חמים במקום לשאת תרמוס ואוכל, ולגלות שהיא מלאה או סגורה.

שאלות נפוצות

האם המסלול למורסקיה אוקו פתוח בחורף?

כן. הכביש מהחניון בפאלניצה ביאלצ'נסקה אל האגם פתוח להולכי רגל כל השנה, כולל בעומק החורף. מה שנסגר בעונה הזאת אלה מסלולים הרריים מסוימים שמסתעפים מעל האגם, בגלל סכנת מפולות. בימים של סופה, גשם קופא או דרגת מפולות גבוהה יש המלצה ברורה של הפארק ושל יחידת החילוץ TOPR לא לעלות, ולעיתים גם חסימה בפועל.

כמה זמן לוקחת ההליכה למורסקיה אוקו בחורף?

הדרך היא כ-9 ק״מ לכל כיוון עם עלייה של כמה מאות מטרים. בקיץ זה כשעתיים עד שעתיים וחצי לכיוון; בחורף, על קרח ושלג, הזמן הריאלי הוא כשתיים וחצי עד שלוש שעות לכיוון, ולפעמים יותר אחרי שלג טרי. עם עצירות והקפה של האגם צריך לתכנן יום שלם של שש עד שבע שעות בחוץ.

האם באמת חייבים מדרסי קרח?

כן. הכביש נדחס תחת אלפי צעדים ביום והופך למשטח קרח מלוטש בקטעים ארוכים, במיוחד בשני הקילומטרים האחרונים לפני האגם ובכל הירידה. מדרסי קרח פשוטים, שנקראים בפולנית raczki, עולים מעט, נכנסים לתיק ומשנים לחלוטין את רמת הבטיחות. קרמפונים מלאים נדרשים רק למי שממשיך מעל האגם, וגם אז בשילוב ניסיון וציוד נוסף.

אפשר ללכת על האגם הקפוא?

לא, וזו אחת הטעויות המסוכנות באזור. כללי הפארק הלאומי מחייבים להישאר על השבילים המסומנים, וירידה אל פני האגם היא הפרה שלהם. עובי הקרח אינו אחיד, ליד נקודות זרימת המים הוא דק בהרבה, ושכבת שלג מסתירה סדקים. גם כשהקרח נראה יציב ואנשים אחרים כבר עליו, זה לא מעיד על בטיחות.

המזחלות מגיעות עד האגם?

לא. כשיש שלג על הדרך, מזחלות רתומות לסוסים מחליפות את העגלות ומכסות את המקטע מהחניון ועד ולושייניצה, כלומר את רוב הדרך המתונה. את הקטע האחרון, כקילומטר וחצי עד שניים והתלול ביותר, הולכים ברגל בכל מקרה. המחיר נע בסביבות 70 עד 80 זלוטי לאדם לכיוון, מחיר מייצג לבדיקה מול המפעילים במקום, והשירות אינו פועל בכל יום ובכל תנאי.

מה עושים אם התנאים גרועים ביום שתכננו?

מוותרים. האזור מציע חלופות טובות: מרחצאות תרמיים בחוחולוב ובסביבה, רכבל גובאלובקה לנוף פנורמי בלי מאמץ, מסלול עמק נמוך ומוגן יחסית כמו עמק קושצ'ליסקה, או אחר צהריים בזקופנה עצמה. שמרו את מספרי החירום של TOPR, 601 100 300 ו-985, וגם 112, זמינים בטלפון בכל מקרה.